בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן נגד המבקש בהעדר הגנה, ביום 25.3.12. על פי פסק הדין חוייב המבקש לשלם למשיב פיצויים בגין נזקי גוף, שארעו לו בתאונת עבודה משנת 2005, בסך 50,000 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.
לטענת המבקש, כלל לא קיבל לידיו את כתב התביעה, והחתימה המיוחסת לו על אישור המסירה, מיום 1.9.11 - כלל אינה חתימתו. המבקש מפנה, לשם השוואה, לחתימתו על טופס ביטוח לאומי שצורף לכתב התביעה, שהיא גם החתימה בה הוא משתמש כעת, על גבי תצהירו. עוד טוען המבקש, כי יש לאפשר לו להתגונן מפני התביעה, ולהעלות טענותיו, ובהן - שיהוי בהגשת התביעה, שגרם לו נזק ראייתי, וטענות הנוגעות לגובה הנזק. כן טוען המבקש, כי אילו ידע על התביעה היה דואג לצרף את חברת הביטוח להליך.
לטענת המשיב, ההמצאה נעשתה כדין, והשוני בחתימה על אישור המסירה - מכוון. כן טוען המשיב, כי הבקשה הוגשה באיחור, מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד, וכי אין בפי המבקש הגנה של ממש מפני התביעה. אין טעם, לטענתו, לבטל את פסק הדין, כאשר המבקש מודה בתאונה ובאחריותו, ורק מבקש להפחית במעט את גובה הפיצוי. כן טוען המשיב, כי הרצון לצרף את חברת הביטוח אינו עילה לביטול פסק הדין.
כידוע, פסק דין שניתן במעמד צד אחד ניתן לביטול על פי שתי עילות: ביטול מתוך חובת הצדק, מקום שמתברר כי נפל פגם במתן פסק הדין, וביטול על פי שיקול דעת בית המשפט.
כאשר מתברר כי פסק הדין ניתן על יסוד המצאה פגומה, הרי שהוא פגום, ושומה על ביה"ש לבטלו, מתוך חובת הצדק, אף מבלי לבחון משקלן של טענות המבקש וסיכויי הצלחתו (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, 397).
ככל שלא נפל פגם במתן פסק הדין, אפשר שיבוטל פסק הדין על פי שיקול דעת ביהמ"ש, כאשר לביהמ"ש נתון שיקול דעת רחב בעניין זה. על ביהמ"ש לבחון, ראשית, מהי סיבת המחדל שבעטיו לא הוגש כתב הגנה במועד, ושנית - אם יש בפי המבקש טענת הגנה, הראויה להישמע, ואם ביטול פסק הדין עשוי להניב למבקש תועלת.
אשר לסיבת המחדל, הרי שאם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה, או אי ההתייצבות לדיון, נבעו מאי הבנה, או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקש, ואין מדובר בהבעת זלזול מופגן בביהמ"ש, הרי שביהמ"ש יטה לקבל את בקשת הביטול, ולברר את טענות המבקש לגופן (ע"א 32/83
ויולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז(3) 431, 438). מחדליו הדיוניים של המבקש יבואו על תיקונם באמצעות פסיקת הוצאות לטובת הצד שכנגד, תוך שביהמ"ש יעדיף להגשים את תכלית ההליך השיפוטי, ולא לשלול מצד להליך את זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד (רע"א 1958/00
אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43, 47-48). אולם עיקר המשקל יינתן לשאלה השנייה, קרי - סיכויי ההצלחה של המבקש בהליך המשפטי. מי שמבקש ביטולו של פסק דין שניתן נגדו בהעדר הגנה אינו נדרש להוכיח את טענותיו בשלב זה, ודי אם יראה, כי יש בפיו הגנה אפשרית (ע"א 32/83 הנ"ל, 438).
סבורני כי בנסיבות דנן דין פסק הדין להתבטל משתי העילות - הן מחובת הצדק, והן על פי שיקול דעת ביהמ"ש.
ראשית ייאמר, כי לא ברור לי מדוע טען המשיב טענות באשר למועד הגשת הבקשה, ומדוע טען כי המבקש לא פרט כיצד נודע לו על פסק הדין. פסק הדין ניתן ביום 25.3.12, והבקשה לביטולו הוגשה ביום 15.4.12 - כשלושה שבועות לאחר מתן פסק הדין, וללא ספק - בתוך המועד החוקי להגשת בקשה לביטול. פסק הדין נשלח למבקש על ידי מזכירות ביהמ"ש בדואר רשום עם אישור מסירה, ונמסר לידיו ביום 2.4.12. מכאן שהמבקש אינו צריך לספק הסברים כיצד נודע לו על פסק הדין.
אשר לביטול מחובת הצדק, ספק בעיני אם אכן אישור המסירה משקף המצאה למבקש דווקא. לא זו בלבד, שאין בפני תצהיר מטעם המוסר, כי אכן מסר את כתב התביעה לידי המבקש, ולא זו בלבד שהחתימה על אישור המסירה אינה דומה לחתימת המבקש, אלא שאין זה סביר בעיני, כי המבקש לא היה מגיש כתב הגנה, אילו קיבל את כתב התביעה, אולם הזדרז להגיש בקשה לביטול פסק הדין (לאחר שזה הומצא לו בדואר), תוך זמן קצר לאחר שקיבל אותו לידיו. העובדות מצביעות על כך, שהמצאה תקינה למבקש גוררת תגובה מיידית.
אשר לביטול על פי שיקול דעת ביהמ"ש, הרי שזה מתחייב בנסיבות העניין. אף אם המבקש אינו מכחיש את קרות התאונה ואת אחריותו לאירוע, טענותיו הנוגעות לגובה הנזק הינן טענות הראויות להישמע ולהתברר לגופן, ויש להעדיף פסק דין שיינתן לאחר שביהמ"ש ישמע את טענות שני הצדדים בהקשר זה, על פני פסק דין שניתן על פי צד אחד בלבד.
אשר על כן, אני מבטלת את פסק הדין מיום 25.3.12.
בשל הספק בשאלת ההמצאה, איני עושה צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו עד כאן.
על המבקש להגיש כתב הגנה תוך 30 יום מקבלת החלטה זו, שאם לא כן, יהא המשיב זכאי לקבל פסק דין על יסוד התביעה.
המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, כ"א טבת תשע"ג, 03 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.